בחירת מקצוע

בסופו של דבר על זה מושתת הפחד משינויים: על חוסר הנכונות לשאת חוויות רעות. הרי אף אחד לא מפחד משינויים נוסח "אבד את מקום עבודתך הנוכחי, ועבור למקום עבודה חדש שיהיה לך בו הרבה יותר כייף וגם העלאה במשכורת". לא – אנחנו מפחדים שבמקום העבודה החדש יהיה לנו רע יותר ומשתלם פחות, או שלא תהיה לנו עבודה בכלל. אף אחד מאיתנו לא מפחד משינוי בנישואים שיביא אותם להיות רכים ותומכים יותר: אנחנו מפחדים שהם יתפרקו לנו בידיים. וכך הלאה והלאה – הפחד הוא לא מהשינוי, אלא מכך שלא נוכל להתמודד עם תוצאת השינוי. זו לא הקרקע שזזה מתחת לרגליים שמלחיצה אותנו – יכולנו הרי ליהנות מהריקוד הקל הזה – אלא הפחד שבסוף היא תיפתח תחתינו ותבלע אותנו חיים.

החשיבה על העתיד ועל מה שנרצה בו מפריעה לנו לשאול את השאלה הכי הכי חשובה: האם טוב לי כרגע?
כי בסופו של דבר, מי שלא עושה לנו טוב היום, כנראה לא יעשה לנו טוב מחר. ומי שעושה לנו טוב עכשיו, מוטב שנקדיש לו עוד רגע של חסד, גם אם בהסתכלות קדימה הוא נראה פחות מבטיח. החיים שלנו, איך שלא נסתכל עליהם, הם רצף של הווה ועוד הווה ועוד הווה. אם נקפיד שכל רגע בהווה יהיה עונג, מה נראה לכם שיקרה?

כשפיטרו אותנו מעבודה מסוימת כי לא מספיק הגדלנו ראש, הגענו לעבודה הבאה וניסינו לנהל את העולם (אויש, למה גם את זה אנשים לא אוהבים? אכן, רע ומר גורלנו). אחרי שרצנו אחרי בן זוג אחד שנרתע והקפיד להתחמק מהמאמצים שלנו להתקרב, שיחקנו אותה קשים להשגה עם הבא בתור (אוף, כנראה שגם זו לא הדרך להשיג קרבה). כשגילינו שקיצצנו את כנפי הילד הראשון מרוב גבולות, שחררנו לחלוטין בילד השני, ולא הבנו למה גם פה לא גדל לנו "מר ביטחון", אלא ילד חרד וקוצני.
בקיצור, הקפדנו, כמו שאמר פעם דורון רוזנבלום (ותודה לחברתי מיכל על הציטוט) – "לנצח במלחמה הקודמת". שוב ושוב לא הבנו איך למרות השינוי הגדול, אנחנו מפסידים במלחמה הנוכחית.

מחסום כתיבה הוא ביטוי ידוע ומוכר. כבר ראינו במאה סרטים את הסופר המיוסר יושב מול הדף הלבן, קולמוסו האילם בידו. אבל אותו מחסום יכול להתרחש במאה מקצועות אחרים – החל מהמלחין שלא מצליח פתאום ליצור לחנים, דרך האם שחווה משבר חמור ביחסים עם ילדיה, וכלה במנהל שנתקל בבעיה שהוא לא מסוגל לפתור.

ההתעסקות בעתיד לא טובה לנו בעיקר מבחינה אחת: היא גורמת לנו לא לשים לב להווה. כשאנחנו עסוקים ב"מה יקרה בסוף", אנחנו שוכחים להתרכז במה שקורה עכשיו. אפילו אם אנחנו משוכנעים שהקורא בקלפים, בקפה או בשיליות פרות שטרם איבדו את בתוליהן דובר אמת לאמיתה, זה קצת כמו לקפוץ לסוף של הספר, ואחר כך להתבאס שלא נהנינו לאורך הקריאה כולה.