בחירת מקצוע

אנחנו דומים לאנשים שנכנסו להתאמן בחדר כושר משוכלל, ושכחו שיש בחוץ עולם. נדמה לנו שהשעה הזו בחדר הכושר היא כל מה שיש לנו, ולכן אנחנו רבים על הזכות לגשת לאליפטיקל הכי משוכלל, למסלול הריצה המודרני יותר, לאפשרות לגשת לבאר המשקאות ולשתות כאוות נפשנו. ומכיוון שנדמה לנו שזה כל מה שיש, ואין שום דבר מחוץ לקירות חדר הכושר, אנחנו נלחמים על הגישה למכשירים, כובשים אותם ולא מוכנים לרדת גם כשהרגליים שלנו כואבות, שומרים מקום לילדינו על המסלול (אפרופו לקנות להם דירות, כמשאלתו של השר לפיד).
ומרוב מאבקים על המכשירים, שכחנו שבכלל באנו לכאן לעשות כושר.

אני לא רוצה יותר לנצל את הזמן, כמו שאני לא רוצה לנצל אף אחד ושום דבר אחר. די לי בניצול. לא רוצה יותר להסתכל על הזמן שלי – המתנה המוזרה הזאת, שקיבלתי בהשאלה ואין לי מושג מתי תילקח ממני – כעל משאב שצריך לחטוף ממנו בטרם ייגמר. לא רוצה לכבוש בו שטחים ולהכריז עליהם "פנאי, שטח סגור" לפני שאחרים יכבשו. להגן עליו כדי שלא ייקחו ממני, להשתמש בו כדי שלא יחלוף לו סתם כך. לחסוך אותו שלא יחסר. לא רוצה עוד לראות את עצמי קופצת באוויר לחטוף בשיניים עוד רסיס זמן, כמו כלב אחרי עצם.
אני לא רוצה להשתמש בזמן. לא רוצה לעשות בו מניפולציות. לא רוצה לחלק אותו למקטעי דקות מתוכננים היטב, שבהם אפשר להספיק גם וגם וגם.

שום דבר לא מובן מאליו, וזה הקושי, וזה המזל. קושי, בגלל הפחד לאבד את מה שכל-כך ברור לי מאליו שישנו. הזכירה המתמדת שהכל מוטל בספק, הכל יכול להשתנות מחר, הידיעה שכל מה שנדמה לי שהוא שלי בזכות – הוא שלי רק בחסד, ויכול להילקח ממני מחר.
והמזל, כי הזכירה הזו מאפשרת לי להודות על החסד. ליהנות ממנו. ומפני שאם שום דבר לא מובן מאליו, הרי שאפשר לשנות הכל, כל הזמן. כי כלום לא כובל אותי: לא דפוסים, לא רכוש, לא יחסים. כולם לא מובנים מאליהם, כולם יכולים להיעלם מחר. כולם, חוץ מהדבר העמום והלוהב והיוצר הזה שבתוכי.

כמו שעל השיש במטבח נערמים המוצץ של הילד והמצית והמכסה של לכי תזכרי מה, ככה גם בחיים האמיתיים, דברים נערמים לגודל מבהיל כשאין להם מקום משלהם.
הקושי בהורות נוצר כשלא שמנו לב ולא הגדרנו מי הילד ומי ההורה, מי מקשיב ומי קובע, מי אמור לקבל הוראות ומי לתת אותן, מי אמור לתת אהבה ללא גבול ומי אמור לשרוד בלעדיה (כמו שכתבה כל כך יפה דנה ספקטור בטור שלה בסופ"ש האחרון). הקושי בזוגיות קורה לא פעם כשאנחנו שוכחים מה אמור להיות המקום של בן הזוג בחיינו ומכניסים למקומו אנשים אחרים (אמא, חברה הכי טובה, מאהבת) – שיגידו לנו, שירגשו אותנו, שידברו איתנו, שיאהבו אותנו

האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?
שנים חשבתי על הפרדוכס הישן הזה. שנים. ויום אחד, ממש לאחרונה, הבנתי שכן, הוא יכול. יותר מזה, הוא כבר עשה את זה. הוא ברא אותנו. ואז אמר לנו: יאללה, תרימו.