מה את בכלל יודעת על אהבה

מה זאת אהבה? מסתבר שזה הרבה יותר פשוט משחשבתי

ישבנו בעיירת נופש רומנטית, עם סנגריה ומוחיטו וזוגות אוכלים ומתנשקים מסביב. ופתאום קלטתי שאני בכלל לא יודעת מה זה לאהוב.
לא באמת.
כלומר, אני יודעת מה שלימדו אותי אנשים והחיים: שלאהוב זה לרצות להיות ביחד כל הזמן, ולתת מעצמך ללא תנאי, ולקנא כשהאהוב מסתכל על אחרת, ולהיפגע ממנו כשהוא לא מתחשב, כאלה. כל מה שרואים בסרטים. זה אני מכירה ויודעת. אהבתי ככה וקינאתי ככה ונפגעתי ככה מיליוני פעמים.

לא הגיוני, האהבה הזאת

אבל אם אחרי טריליוני שנות נישואים כבר לא בא לי להיות כל הזמן ביחד, ולפעמים אפילו ממש בא לי לתפוס מרחק, זה אומר שאני לא אוהבת? או שכן?
ואיך יכול להיות שאני אמורה לאהוב בטבעיות ללא תנאי, אבל באותה נשימה ברור שטבעי גם לכעוס ולהיפגע אם הוא לא מתחשב – כלומר,  לא עומד בתנאים שלי?
ואם כבר, איך יכול להיות שהמילה הזאת אמורה לתאר גם את מה שאני מרגישה כלפי בן זוגי, וגם את מה שאני מרגישה כלפי הילדים?
ואם כבר אם כבר, איך יכול להיות שאני בחופשה משפחתית, עם האנשים האהובים עלי ביותר בעולם, ובכל זאת אני מרגישה לא פעם כעס ועלבון וקוצר רוח ופחד?
פתאום הכל לא היה נשמע לי הגיוני. בתחום שאני גדלה לתוכו בעשר השנים האחרונות מדברים על אהבה כמו על האלוהות. חד הם. אז איך יכול להיות שהמילה הזאת, שמסמנת את אלוהים, מכילה בתוכה כל כך הרבה רגשות אנושיים קשים? איך יכול להיות שאני אוהבת גם בזמן שאני שונאת, ועוד יותר – איך יכול להיות שאני שונאת בזמן שאני אוהבת?
אז מה זה לאהוב? ומה זאת אהבה? אלוהים, אני נשמעת לעצמי בת 16, עם הספר של ורד מוסינזון ביד.

מה זו אהבה

ואז, כבר אחרי שחזרתי, היה לי טיפול תטא עם אשה מקסימה אחת, שהדיון איתה תמיד חוזר לאהבה. ותוך כדי שאלתי: את רוצה שנבדוק מה זה בכלל? שנשאל מה זו הגדרת הבורא לאהבה?
(כן, אפשר לעשות את זה בתטא, שהוא כמו חיבור לגוגל הענק של הבריאה: מתחברים, מקלידים בדמיון שאילתא, ומקבלים תשובה היישר מהספריה של מעלה).
והיא ענתה שכן, ואני שאלתי, ועלו שתי מילים פשוטות, כמעט מלחיצות בפשטותן: ראיית הטוב. אהבה היא היכולת לראות את הטוב שבאדם מולך. לראות – לרגע – רק אותו. להתמקד רק בטוב ולהתעלם מהשאר.

תחושת הלב המתפקע

והייתי נדהמת לרגע. וחשבתי כמה זה מדויק: הרי ככה זה מרגיש כשאנחנו מתאהבים, ואנחנו מוצפים ביופיו ובחוכמתו ובשנינותו ובטוב לבו של זה שהתאהבנו בו. ואיך לרגע אנחנו לא יכולים לראות שום דבר אחר, וכמה התחושה הזו שמימית, הידיעה שזכינו לשהות במחיצתו של בן אלים שכזה.
וחשבתי כמה התחושה הזו, של הלב המתפקע, מציפה אותנו גם כשאנחנו מרגישים בכל לבנו אוהבים ילד או הורה או חבר או חברה: התפעלות ושמחה; תחושה של מוצפות בטוב שקורן ממנו. תחושה של רצון להיות בשבילו ואיתו, ללא תנאי, רק כי מגיע לו.
וחשבתי שזו הסיבה שבכל כך הרבה תורות רוחניות אומרים שאלוהים הוא אהבה: כי כשאנחנו אוהבים, אנחנו כמו אלוהים – לא צריכים כלום, לא תלויים בכלום, מוכנים לתת ללא תנאי.
וחשבתי על הרגעים האחרים: אלה שבהם אני כועסת או מאוכזבת או מסתכלת בהתנשאות על מי שלצידי. הרגעים שבהם אני לא רואה את הטוב אלא את הרע. הרגעים שלעיתים יש בהם הצטרכות עמוקה שלי, תלות שלי, עלבון, רצון לשנות, מה לא – אבל אהבה אין שם. גם אם נדמה לי שאני מבקשת וצריכה ורוצה מתוך אהבה.

סטייט אוף מיינד

ופתאום זה עשה לי סדר, והבנתי שאהבה – כמו נוכחות – היא סטייט אוף מיינד. היא לא מצב קיים: היא באה והולכת. לרגעים אני אוהבת. לרגעים אני לא. ואני יכולה לדעת אם אני שם או לא לפי מה שאני רואה ומרגישה.
אם אני רואה את מה שצריך תיקון ושינוי, את מה שלא בסדר ולא ראוי – אני לא מרגישה אהבה. אני מרגישה חוסר, ורוצה לתקן אותו דרך האחר.
זה אנושי, כמובן. ואני אנושית, כמובן. אבל כשאני שם אני לא מתרוממת מעל האנושיות שלי: מעל המגבלות, הקושי והחוסר שהם מנת חלקו של כל אדם.
אבל ברגעים הדקים והעשירים שבה אני כולי התפעלות – שבהם אני רואה את מה שיש וממוקדת בו, ושמחה לתת מעצמי כדי להעצים אותו, בלי להצטרך מהאחר דבר וחצי דבר – שמה אני אלוהית.
שם אני כולי אהבה. ומה שמדהים הוא, שכשאני כולי אהבה ומסירות והתפעלות – נורא טוב לי. כאילו הטוב שראיתי באחר דבק גם בי.

להתאמן באהבה

ופתאום הבנתי שזה נותן לי כלי מופלא בידיים. כי אם זה סטייט אוף מיינד, אני יכולה להתאמן בלהיות בו. זה בידיי. זה תלוי בי, אם אוהב או לא. לא במספר שנות הנישואים ולא בהורמונים ולא בכמה אני רוצה להיות ביחד או לחוד. רק בדבר אחד: ביכולת שלי להתמקד בטוב.
ואני כבר יודעת שאני יכולה לעשות את זה. שזה טבעי לי, אפילו – ברגע שאני מפסיקה להסתכל על הקליפות ומתחילה להתמקד במהות.
ושהכלי שלי להגיע לשם הוא חמלה: היכולת לראות את היופי מבעד לקושי.
ובזה אני רוצה להתאמן:
לראות את הרצון מבעד למרדנות.
לראות את החופש מבעד לשמירת הדיסטנס.
לראות את הישרות מבעד לתוקפנות.
לראות את הנחישות מבעד לעקשנות.
לראות את הלב מבעד לשכל.
לראות את הטוב מבעד לכל הרעלות.
לעשות מכל זה יותר ויותר, גם אם לא תמיד מצליח לי, גם אם אני נופלת אחורה לראייה הרגילה. כי כל שאתאמן יותר זה יהיה לי פשוט יותר.
***
אז אני מורידה לעצמי בתטא שקל לי ופשוט לי להתמקד בטוב ולראות אותו.
ואני מורידה לעצמי בתטא שבטוח לי לאהוב; שבטוח לי להתמקד בטוב.
ואז אני מורידה לעצמי בתטא שאני יודעת איך זה מרגיש לאהוב. יודעת בכל תא ותא בגופי.
ואני מרגישה איך שהמילים נאמרות איך כל הגוף שלי מתמלא באנרגיה זוהרת.
וזה טוב. טוב מאד.

נ.ב.: ואם אתם גם רוצים לדעת איך זה מרגיש לאהוב, כתבו לי ואוריד גם לכם בתטא.

מוקדש לדייג, במלאת לנו 18 שלשום (סליחה על הצ'יזיות. ככה זה היה אז, בשנות ה-90).