מה שלמדתי מבתי

ויקומו המלפפונים ויכו את הגנן. הו, כמה יש לי עוד ללמוד

היא שמה לב לכך שאני כועסת ברגע שנכנסנו לאוטו. "קרה משהו?" שאלה בתי בת ה-14. "כלום", עניתי לה בטון הזה, שנשים מתכוונות לומר בו "הכל". "פשוט שמתי לב שבחודש הזה הספקתי בעבודה בערך חצי ממה שאני מספיקה בדרך כלל. ולמרות זאת הרגשתי שאין לי זמן לנשום".
"אז איך את מסבירה את זה?" היא שאלה, ואני עניתי בכנות היתר הזו שנופלת עלי בכל פעם שאני כועסת על העולם: "נראה לי שזה בגלל שעבדתי בזמן האחרון נורא קשה אצלכם, הילדים: בלהסיע אתכם, בלסדר לכם, לארגן בשבילכם".
היא שתקה לרגע, בתי החכמה בת ה-14, ואז אמרה: "אז במה אני יכולה לעזור?"

מה שהיא בחרה

הרבה אחרי שהדמעות עלו לי לעיניים, המשפט הזה לא יצא לי מהראש. שאלתי את עצמי מה ריגש אותי כל כך שם. הכרת תודה, מן הסתם, על הנכונות להתגייס לעזור לי במצוקה שלי (אלוהים, פתאום ההשקעה בילדים נראית השקעה כל כך מוצלחת). אבל אחר כך חשבתי שבעיקר ההפתעה. הרי היו כל כך הרבה דרכים שבהן היא הייתה יכולה לענות לי: היא הייתה יכולה להתגונן ("אני לא מבקשת כל כך הרבה הסעות!"). היא הייתה יכולה לתקוף ("אפשר לחשוב מה את עושה כל כך הרבה"), להעביר את האחריות אלי ("אז תגידי לא כשלא מתאים לך!"), להיות אדישה ושכלתנית ("אז תחלקי את הזמן שלך טוב יותר"). היא הייתה יכולה להרגיש נאשמת, מותקפת, ואף אחד לא היה מאשים אותה על זה. המילים שלי בהחלט נשמעו כמו האשמה.
אבל מכל אלה היא בחרה לשים את עצמה בצד, לא להתייחס לכל ההשתמעויות שנוגעות אליה, ולעסוק רק בדבר אחד: במצוקה שלי, וביכולת שלה לעזור לי.

רק לשאול את השאלה

וחשבתי כמה זה פשוט וטבעי ונכון – וכמה קשה.
כי כשמישהו לידנו מתלונן, כועס על העולם ועוד יותר עלינו, אנחנו ישר לוקחים את זה אישי. אנחנו רואים מתוך העור שלנו, וכשאנחנו רואים מתוך העור שלנו יש תמיד אני ואתה, החיצים שלך מול המגן שלי, הרובה שלי מול החומה שלך.
ועוד חשבתי, כמה הייתי רוצה לעשות בדיוק כמוה בכל מקום: שכשילד בא אלי כועס שלא שמתי לו אוכל, אוכל לשים בצד את התחושה שאני מותקפת, ולהתרכז במצוקה שלו כשהוא גילה שאין אוכל בתיק. שכשהדייג מעיר לי משהו, אוכל לא להרגיש מתגוננת, אלא להבין שמשהו לא עובד לו.
שכשמישהו אומר לי משהו לא נעים, אוכל לשים בצד את הפגיעות שלי, או את הפגיעה באגו שלי, או את הכאב שלי – ורק להתרכז במצוקה שלו.
שכשאנשים באים בטענות, אלי או לעולם, אוכל להפסיק לחשוב על מה זה אומר עלי, ואיך אני יוצאת מזה בסדר, ורק לשאול את השאלה: מה כואב להם? איך אני יכולה לעזור?

זה לא קשור אלי

והרי אני כבר יודעת שזה ככה: שכשמישהו מחמיץ פנים, מתלונן, כועס – זה לא קשור אלי.
ואפילו כשמישהו מעיר לי, או כועס עלי, זה לא בהכרח קשור אלי: יש לו איזשהו קושי, שהוא מספר לי עליו, ואולי תולה בי את האשמה.
אבל המצוקה היא שלו. הכאב הוא שלו. הקושי הוא שלו. וזה לא בהכרח אומר עלי שום דבר. אם אני זוכרת את זה, אני יכולה להיות אמפתית, אני יכולה לשנות, לרפא, לעזור.
ויותר מזה: גם אם באמת עשיתי משהו לא בסדר, וגרמתי מצוקה – מה יכול להיות נכון יותר מלוותר על כל ההצדקות וההתנצלויות וההסברים? הם רק אמורים להוציא אותי טוב יותר בעיני הצד השני (כדי להוציא אותי טוב יותר בעיני עצמי).
ונחשו מה? הם לא עושים את זה. כי הצד השני עסוק בכאב שלו. לא מעניין אותו כרגע איך לעזור לי להרגיש טוב. מעניין אותו איך לגרום לעצמו להרגיש טוב יותר.
במקום זה, הכי פשוט, הכי נכון, הכי מדויק – זה לשים לרגע את חוסר הנוחות שלי מעצמי בצד, ולשאול את האדם שפגעתי בו:
מה אני יכולה לעשות עכשיו כדי לעזור לך?

במה אני יכולה לעזור?

אז זה מה שאני רוצה לזכור מעכשיו: להתנהג לאחרים כמו שהבת שלי התנהגה אלי.
לא ללכת שולל ולהאמין שהמצוקה של אחרים היא חץ שמופנה כלפי. לראות אותה כמו שהיא: פצע.
לנהוג בה בעדינות. לזכור שהאדם מולי כואב, לא בהכרח כועס עלי.
לזכור שגם כשהוא כועס, האדם שמולי מדבר עליו, לא עלי. כן, גם כשהשם שלי משתרבב לשיחה.
ולשאול רק דבר אחד:
במה אני יכולה לעזור?
וואו, איזו הקלה זו תהיה לכולם.

נ.ב. ואני שואלת גם אתכם: במה אני יכולה לעזור? דרך תטא או דרך נומרולוגיה, בפגישה אישית פנים אל פנים או בפגישה טלפונית, אם אני יכולה לעזור – דברו איתי.

נ.ב. 2: ואם כבר, עוד בקשה: שאזכור בכל פעם שאני במצוקה, שאני לא חייבת למצוא אשמים, בחוץ או בפנים, כדי לפתור אותה. אני יכולה פשוט לבקש עזרה. ברגע שאבקש, היא תגיע מאיפה שהוא. היא בדרך.