הורות וילדים

כשאנחנו מנסים לגלות את החוקים החברתיים, או הרוחניים, או המדעיים של העולם – אנחנו מפספסים את החוק היחיד שככל הנראה פועל באמת וכל הזמן: הכל זורם.

"קודם תגדלי את בעצמך", אמרתי לעצמי. "אחר כך תצאי החוצה אל העולם ותטיפי להתפתחות אישית. בקיצור, שבי בשקט". עצמי הקשיבה בהכנעה ושתקה. ואז, בעדינות, היא שאלה: "ואם הדרך שלי לגדול היא להטיף לאחרים?"

אנחנו מפחדים ממקומות ריקים בגלל שאנחנו פוחדים לפגוש את עצמנו, כמו שאנחנו, נטולי כיסויים. אנחנו פוחדים ממקומות ריקים בגלל שאנחנו מזהים "ריק" עם "אין". לא במקרה קוראים לאדם שמת "חלל": אנחנו מפחדים ממקומות ריקים כי ריק בשבילנו הוא מוות.

הודאה בחולשה פותחת לבבות. היא מאפשרת לאחרים לראות את האנושי, הרך והפגיע שבנו: והרי האנושי, הרך והפגיע הוא המקום המשותף והמאחד בין כולנו, גברים ונשים, ילדים ומבוגרים, יהודים, נוצרים ומוסלמים.

אני מגדירה משהו כ"בזבוז זמן" רק כשאני שופטת את הפעילויות הפיזיות שאני עושה (מועילות, נחוצות, חשובות – או בדיוק ההיפך) ומעניקה להן ציונים, במקום לבדוק את המצב הפנימי שלי בזמן שאני עושה אותן. ומכיוון שהמצב הפנימי תלוי בי ורק בי, כל פעילות שאני עושה יכולה להיות נטולת חשיבות או חשובה להפליא; בזבוז זמן – או ניצול מיטבי שלו.